ראה. התבונן בדבר:
נתתיך אלהים לפרעה. כן יהי כאשר דברת שלא תדבר בעצמך לפרעה אבל לא משום שתהי׳ שפל ונבזה בעיניו. אלא משום שהוא יחשוב שאתה גדול כ״כ כמו אלהים. שלא בנקל גם לפניו להיות נדבר עם אלהים. כך תהא נחשב בעיניו שאינו ראוי לשמוע מפיך כ״א מפי אהרן שהוא נביאך. ונתקיים במשה כל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו. ודייק ה׳ באמרו נתתיך אלהים לפרעה משא״כ לישראל. שאע״ג דכתיב והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. אין הפי׳ אלא שיהיה מנבא אותו כאלהים. אבל לא נחשב לו לישראל לאלהים ח״ו. והמה דברו עמו כ״פ כמו עם שאר גדולי ישראל. וע׳ להלן י׳ כ״ד אבל פרעה היה מחשב את משה כמו אלהים שאינו הגון לדבר עמו:
את כל אשר אצוך. נכלל שני אופני הדבור היינו גוף המאמר והבאור. שהוא כמו תורה שבכתב ובע״פ. וכ״ה להלן כ״ה כ״ב. ובס׳ דברים י״ח י״ח ע״ש:
ושלח את בני ישראל מארצו. אין כאן מקומו עד להלן והוצאתי וגו׳. אלא הודיע לו שיהיה כן עד גמר הענין. שלפי טענת משה לא היה ראוי להיות אהרן מדבר רק עד שיראה שמשה גדול הוא בעיני פרעה. אבל לפי דבר ה׳ שהוא יהיה אלהים לפרעה. א״כ יהיה כן עד גמר הענין והשילוח. שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור:
ואני אקשה את לב פרעה. כבר הודיע ה׳ למשה לעיל ג׳ י״ט ואני ידעתי וגו׳. אבל הוסיף כאן לפי דבר ה׳ שיהא מוראו של משה על פרעה כמו אלהים. א״כ ידע היטב שלא יפול מדבריך מאומה וא״כ היאך לא יהי נחת מדבריך. ע״ז אמר ה׳ שבאמת מצד הסברא הוא פלא. אבל אני אקשה וגו׳ והוא ג״כ מפלאות תמים דעים ית׳ שהחזיק את דעו כדי. והרביתי את אתתי. המה הידיעות שבאו עליהם המכות לאות כי כן הוא. כמו שאמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳. למען תדע כי אין כה׳ אלהינו. למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ. בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. למען תדע כי לה׳ הארץ. וכמו שיבואר בכל ידיעה במקומו משמעה. וע״ע להלן י׳ א׳ מש״כ. והיינו דכתיב בתהלים ק״ה שמו בם דברי אותותיו. הדברים הם אותותיו:
ואת מופתי. היינו דברים נפלאים המפתים את הלב להיות נכנע וע׳ להלן מקרא ט׳:
ולא ישמע אליכם וגו׳. אין הכונה שלא יציית לעשות כדבריהם. דזה כבר אמר ואני אקשה וגו׳. וגם לעיל. וגם לשון אליכם אינו במשמע כך כמש״כ לעיל ו׳ י״ב. אלא כל המאמר עד סוף הוא סדר הגאולה איך יהיה עד גאולה שלימה כאשר יבואר. והודיע ה׳ שתגיע שעה שמלבד שלא יציית עוד ימצא לב לומר שלא ישמע כלל דבריהם. והיינו במכת חשך שהזהירם לא תוסיפו לראות פני וגו׳. ואז. ונתתי את ידי. הוא מכת בכורות שהוא מעין דבר שמכונה בשם יד:
והוצאתי את צבאותי את עמי. פי׳ ברבה דצבאותי המה מלאכי מעלה שהיו במצרים עם השכינה שגלתה עם ישראל וכמש״כ בס׳ בראשית ט״ו ז׳ שהיה הכנה לזה ל׳ שנה לפני ברית בה״ב. עתה אוציאם יחד:
את עמי וגו׳ מארץ מצרים. זהו יציאה מקומית. ולא יציאה לחרות כאשר יבואר:
בשפטים גדולים. לא מדבר בכל עשר מכות אלא במכת בכורות לבד. שנעשה אז באלהי מצרים שפטים גדולים וסמך הקב״ה ידיעה זו ליציאת מלאכי מעלה שזה גרם לדבר. כי בעת היות במצרים צבאות הקדושה. נגד זה נתחזקו כחות הטומאה כי זה נגד זה עשה האלהים. ומשום שהמקום מסוגל לטומאה יותר מלקדושה שלא בא לשם אלא במקרה בשביל ישראל. מש״ה נתחזקו כחות הטומאה כמו ערך כחות הקדושה. וכאשר יצאו צבאות הקדושה נתבטלו כחות הטומאה להיות בשפע שמה. וממילא נעשה שפטים בצורות שנעשו לאותם הכחות. כמו בצאת הנשמה מן הגוף. משתנה צורת הגוף ונשחת הרבה בכמה אופני כעור:
וידעו מצרים וגו׳. אינו מדבר בידיעה שע״י עשר מכות. דא״כ היה לומר כך אחר ונתתי את ידי וגו׳. או אחר והרביתי את אתתי וגו׳. אלא ג״ז המאמר הוא מסדר הגאולה עד שיגיעו לגאולה שלימה. דבאמת במכות עצמם לא נודע כ״כ יד ה׳ למצרים רק לפרעה שנעשה הכל לעיניו ונוכח כי דבר ה׳ הוא. וכמבואר הלשון בכ״מ למען תדע וגו׳ אבל כל מצריים לא נוכחו כ״כ. וגם לא שלטו בהם המכות בתוקף עוזם כמו בסמוך לפרעה כאשר יבואר עוד. ומודיע ה׳ שאחר יציאה מקומית ולא היה עוד גאולה שלימה אלא מפרעה. שהוא הוציאם לחרות לגמרי. וכמאמר ה׳ למשה לפני מכת בכורות. כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. אבל כל מצריים כסבורים היו שישובו לעבודתם ועל מנת כן השאילום כ״כ. אך בהגיעם לים סוף אז כתיב להלן י״ד ד׳ וידעו מצרים כי אני ה׳. שאז ראו הכל את היד הגדולה שנעשה לעיניהם. וזהו דבר ה׳ כאן. וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי את ידי על מצרים. ולא אמר בנתני את ידי. כי לא היה שם דבר. אלא נטיית היד על הים לשוב על מצרים. אז. והוצאתי את בני ישראל מתוכם. היה יציאה רוחנית והוא גאולה שלימה. וע׳ להלן י״ב ל״ג:
כאשר צוה ה׳. היה ראוי לומר כאשר דבר ה׳ כמו דכתיב באברהם וילך אברם כאשר דבר ה׳. אלא צוה משמעו דברים שבע״פ לבד המפורש בתורה כמש״כ כ״פ. והיה עוד דברים כאן איך להתנהג בענין נפלא זה:
בדברם אל פרעה. ולא כתיב בדבר ה׳ עמהם. כי באמת הי׳ דבר ה׳ לאהרן בכמה שנים קודם כדכתיב בשמואל א׳ שאמר ה׳ לעלי הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו׳:
ואל אהרן. היה במשמעו שהדבור היה שוה לשניהם. ויותר משמע כן מהכתוב בסמוך כי ידבר אליכם וגו׳ אבל מלשון ואמרת אל אהרן משמע שמדבר עם משה לבדו. אלא הענין כמבואר בת״י בפסוק ויהי ביום דבר ה׳. דהוי אהרן מצית אודני׳ ושמע מה דמליל עמיה. פי׳ שדיבר עם משה. ואהרן עומד אצלו ושמע מה שמדבר עם משה. וג״ז לא היה אלא במצרים. אבל במדבר לא שמע אהרן כלל בשעת הדבור. אפילו במקום דכתיב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן. והוכחה ברורה לזה מבואר בס׳ במדבר כ׳ כ״ב ע״ש:
תנו לכם מופת. הכלל הוא כמש״כ הרמב״ן בס׳ דברים י״ג ב׳ דאות הוא אפילו אינו דבר פלא אלא צמצום השעה. ומופת הוא דבר פלא. מש״ה המופת נקרא ג״כ אות. ואין האות נקרא מופת. והכי איתא בספרי:
קח את מטך. הראב״ע כתב שהוא מטה משה. והוכיח שכן הוא. מדכתיב במכת דם ג״כ קח מטך ואח״כ כתיב וירם במטה בה״א הידיעה דמשמע מטה הידוע והוא של משה. ועוד מקרא מלא כתיב בפ׳ בשלח שאמר ה׳ למשה ומטך אשר הכית בו את היאור. הרי דמטה משה היה. והכי נראה דעת רש״י שכ׳ יהי לתנין. נחש. והרי ידוע דבכ״מ נחש ותנין שני מינים המה. נחש הוא ביבשה ותנין הוא במים. מ״מ הכריח רש״י שכאן הוא דבר אחד. מדכתיב במכת דם והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ולא אמר אשר נהפך לתנין. אלא היינו הך. א״כ מבואר דלדעת רש״י דאותו מטה משה שנהפך לנחש הוא אשר נהפך לתנין. ויש לזה כעין ראיה מדברי חז״ל בשבת דצ״ז דאמרו על ויבלע מטה אהרן את מטתם. אר״א נס בתוך נס. ומשמע מפרש״י שם דאפילו היה בולע כשהוא תנין הי׳ נס. ועי׳ מהרש״א בחדא״ג. ואי איתא שהיה תנין אשר במים הרי דרכו לבלוע את הקטן ממנו. אלא ע״כ היה נחש של יבשה שאין דרכו לבלוע הקטן ממנו. אבל כ״ז דוחק שהרי בכ״מ תנין אינו נחש. ותו דבפי׳ איתא ברבה ובתנחומא והביאו במהרש״א שם. דאלו בלע כשהיה תנין לא היה פלא. ותו דמשמעות מטך הוא של אהרן שמדבר עמו. אלא נראה לבאר כפשוטו דמטה אהרן הוא שנהפך לתנין לפני פרעה. ומטה משה הוא שנהפך לנחש לפני ישראל. ובמכת דם יבוארו הכתובים עה״נ :
כאשר צוה ה׳. שלא עשו מופת עד שדבר פרעה תנו לכם מופת. והכי איתא ברבה וכתיב צוה דמשמעו בע״פ. כמש״כ לעיל שהיה גם בזה עוד דברים בע״פ. ואולי נצטוו לפתות את פרעה שיבקש מופת:
לחכמים. היינו חכמי הטבע שיכולים לעשות באחיזת עינים:
ולמכשפים. היינו מעשה כשפים כמשמעו:
ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם. יש להבין סדר המקרא אם הן המה חרטמים המה מכשפים. למאי חלקן הכתוב. ועוד הא בדניאל מבואר דשני דברים המה. ואם באמת כן הוא דשני דברים המה. היאך מתפרש ויעשו גם הם המכשפים. שבהם דבר הכתוב ומסיים חרטמי מצרים. וגם לשון גם הם חרטמי. אינו מדויק והכי מיבעי גם חרטמי. אלא כך הענין. שידוע מ״ש חז״ל בסנהדרין ס״פ ד׳ מיתות דבלהטיהם הוא מעשה כשפים. ובלטיהם הוא מעשה שדים. וחרטמי מצרים היו בבחינה עליונה ממכשפים. שהמכשפים לא היו יכולים להשתמש בשדים. ומש״ה להלן במכת דם וצפרדע וכנים כתיב רק חרטמים ובלטיהם. שהמכשפים לא היו יכולין לעשת כן בכשוף. אלא החרטמים ומעשה שדים היו יכולים לעשות כן. אמנם במעשה התנין עשו החכמים באחיזת עינים. והמכשפים בכשוף. והודיע הכתוב אשר לא די שהמכשפים עשו בכשוף. אלא גם החרטמים שהיו יכולין לעשות כן בלטיהם. לא רצו לטרוח ולהטריח את השדים בדבר קל בעיניהם. עד שגם המה עשו בלהטיהם היינו כישוף. וא״כ פי׳ הכתוב ויעשו גם הם. היינו המכשפים:
חרטמי מצרים. קאי תיבת גם על חרטמי מצרים ג״כ כאלו כתיב ויעשו גם הם. גם חרטמי :
ויבלע מטה אהרן. כבר ידוע דרשת חז״ל בשבת דצ״ז. ולפי הפשט באשר שדרך כישוף דלאחר שנפשר הכישוף שב כל דבר להוויתו תחלה. כדאיתא ס״פ ד״מ. מש״ה סיפר הכתוב שהבליעה היה בהחלט שאפילו כששב התנין של אהרן למטה נשארו מטות החרטמים נבלעים במטה אהרן:
ולא שמע אלהם. התברך בלבבו לומר שאינו אלא כישוף. אלא שיכולים יותר מחרטומיו ומכשפיו. וזהו לא שמע אלהם. לא הטה אזנו לשמוע הוכחתם שאינו כישוף:
והמטה אשר נהפך לנחש. הוא מטה משה כמש״כ לעיל. ואע״ג שלא נשתמשו בזה המטה במכה זו לעין כל כמו שיבואר מ״מ היה הנס בא על ידו כאשר יבואר לפנינו:
אלהי העברים וגו׳ ויעבדני. כבר נתבאר לעיל ה׳ א׳. דבמקום דכתיב העברים א״א לומר ויחוגו לי. אלא ויעבדני. דכל זרע העברים שוין בעבודה כאנשי המעלה:
בזאת תדע. אתה פרעה ולא כל מצרים. וכאשר יבואר לפנינו. וכמש״כ לעיל מקרא ה׳. שלא נודע לכל מצרים עד בואם לים סוף:
כי אני ה׳. מהוה כל הטבע. ומש״ה אני עושה בו כרצוני:
הנה אנכי מכה במטה אשר בידי. לפי׳ הראשונים ז״ל מדבר על אהרן שהכה במטה אשר בידו. ואינו נכון הלשון כי אני ה׳ הנה אנכי מכה וגו׳. ותו קשה בסנהדרין דצ״ט כל המעשה את חבירו לדבר מצוה כאלו עשאו שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. והלא אהרן הכה אלא כאלו עשה משה. ולמאי הביא הגמ׳ מקרא דפ׳ בשלח ולא מקרא זה הקודם שאמר משה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי. ולא עשה אלא אהרן. אלא כך הדבר. שאהרן הכה במטה שלו את היאור לעיני פרעה ועבדיו. ובזה נלקו כל מימי מצרים והיה דם. אבל לא נהפכו לדם ממש וכאשר יבואר להלן י״ט. ומ״מ ע״פ שהכה אהרן במטהו הכה ה׳ במטה משה על היאור. וכדאיתא כיב״ז באיכה רבתי במכת רשף שבין י״ז בתמוז לט׳ באב. וכמש״כ בס׳ בראשית י״ט כ״ו במעשה לוט. ובהכאה זו נהפך היאור לבד לדם ממש. וזהו דבר ה׳ הנה אנכי מכה במטה אשר בידי:
ונהפכו לדם. עבה ומסרחת כמו דם. אבל בכל ארץ מצרים לא היה כן. מש״ה לא נודע בזה לכל מצרים כי הקב״ה מהפך הטבע כרצונו. ובזה נתבאר מקרא בתהלים ק״ה ויהפוך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון. היינו שהיאור נהפך לדם אבל שארי נוזלים לא נהפכו אלא בל ישתיון. ואחר שביארנו הכתובים צ״ל הא שלמדו חז״ל ממקרא דפ׳ בשלח ומטך אשר הכית בו את היאור. דע״כ קאי על מטה אהרן ממש. משום דאלו מדבר במטה משה ושהכה בו ג״כ לא היה נצרך הכתוב לפרש פעולתו. שהרי מטה משה אחד היה ואין שני לו. אלא מטה אהרן שלא נעשה בו הרבה. והוצרך הקב״ה לפרש דוקא אותו מטה ולא אחר. ושפיר למדו חז״ל מכאן דוקא. ושם יתבאר דחז״ל ברבה חולקים ע״ז האגדה. וס״ל דמטה משה היה וביארנו למאי פי׳ הכתוב הטעם:
ונטה ידך. במטה שבידו יטה:
ויהיו דם. אבל לא יתהפכו לדם ממש:
ובעצים ובאבנים. כח המים שיש בהם הי׳ לדם ונתאדמו העצים והאבנים:
ויעשו כן משה ואהרן. ולפי הנראה היה משה מדבר ואהרן מכה. כמפורש כן בצווי. וא״כ האי כאשר צוה ה׳ מיותר. דהרי במכת כנים לא כתיב אלא ויעשו כן. ופי׳ משה דבר ואהרן הטה. אלא משמעות לשון כאשר צוה ה׳ הוא דברים שבע״פ היינו שהיה עוד בע״פ שגם משה יטה את ידו במטהו ובזה נתקיים מאמר ה׳ הנה אנכי מכה במטה אשר בידי כמש״כ לעיל:
וירם במטה. מטה הידוע של משה. ומש״ה לא כתיב מי הרים כמש״כ בכ״מ אלא מדבר בה׳. שהוא הרים כ״י במטה משה. ובזה ויהפכו כל המים אשר ביאור. לבדו לדם:
ויהי הדם. ע״י הנטיה של אהרן היה דם בכל א״מ. ואמרו ברבה שע״י מכת דם נתעשרו ישראל. שבידיהם הי׳ מים. אבל לא הי׳ כן כ״א בשאר מימי מצרים שלא נהפכו לדם. ועי׳ בסמוך:
חרטמי מצרים בלטיהם. דוקא המה וע״י מעשה שדים. ולא ע״י כישוף כמש״כ לעיל י״א:
ולא שמע אלהם. מה שהוכיחו כי מעשיהם משונה ממעשה שדים. לא רצה לשמוע כלל:
גם לזאת. לא די שלא נחת לשלח ישראל אלא לא שת לבו להשיג עצות למים לצורך המדינה. בהיות ברור אצלו שאינו אלא כישוף ובעוד שעות יעבור כדרך הכישוף:
ויחפרו כל מצרים סביבת היאור מים לשתות. דעת המפרשים ויחפרו מלשון חפירת אדמה. אבל א״כ חסר תיבת להוציא. מים לשתות. שהרי אין חופרין המים אלא האדמה. לכן נראה שהוא מלשון ויחפרו לנו את הארץ. דמשמעו חיפוש. ופי׳ ויחפשו כל מצרים היושבים סביבות היאור מים לשתות ממימי היאור. אבל שארי מים היה עצה ע״י יהודי ולא היה כדאי לחפור:
וימלא שבעת ימים. ולא כדרך כישוף שאינו עומד כ״כ:
נוגף. מפרש ברבה מלשון מיתה. ומזה למדו דכל מכה שימשה מיתה. וכבר ביארנו לעיל ו׳ ו׳. שהיה בזה ענין זרוע נטויה. והתכלית היה משום שהיה מקום לחוש שלא יתקצף פרעה ויהרוג את כל ישראל ולא יהי׳ עוד מה לעשות. וכמשל האוחז את הצפור שאם רצה מיד הוא חונקו ובזה מובן מדוע נמצא זה הרמז במכת הצפרדע ולא במכה הראשונה של דם היינו משום שבמכה הראשונה שלא שת לבו לעיקר המכה לא היה מקום לחוש שיהרוג את כל ישראל. אבל בצפרדעים שכמעט הרגיש בדבר אלא שאח״כ חזר והכביד את לבו. היה מקום לחוש שלא יאבדם לגמרי. מש״ה היה הצורך דגם בסלוק המכה יהא ישמש מיתה בגדולי יועציו. כדי שלא יבא לידי עצה זו. כ״ז לפי הדרש. אכן לפי הפשט לשון נגיפה הוא כמו כי יגוף שור איש דמשמעו בקרן המנגח בדעת וכוונה להזיק:
את כל גבולך. בכ״מ שהיה מים יצאו צפרדעים וכפרש״י בתהלים ק״ה עה״פ שרץ ארצם צפרדעים בשם מדרש אר״י בכל מקום שהיה רובץ מים היו רובצים צפרדעים. והכי מבואר במקרא להלן נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים. ומשם נתפשט בכל המדינה והוא גבול מצרים:
ושרץ היאור. ביאור ביחוד ישרוץ. צפרדעים. היינו מין גדול ומובחר שבאותו מין:
ועלו ובאו בביתך. בכל בתי המלוכה. שכל בית משתמש לעסק אחר כמו שכתוב להלן ומבתיך:
ובחדר משכבך. מקום שהוא דר ממש:
ובבית עבדיך. שרי יועצי פרעה:
ובעמך. היינו אנשי מלחמתו כמש״כ לעיל א׳ ט׳ ובכ״מ. ובאשר יש הרבה אופני אנשי מלחמה. אלה ברכב. ואלה בסוסים. וכדומה מש״ה כתיב ובעמך בסגו״ל לשון רבים. ויו״ד הרבים חסר ע״פ מסורה:
ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. גם בהיותם בבתיך שמה יוסיפו לעלות. היינו שיולידו שם הרבה כמותם. וכדכתיב בתהלים (ק״ה) שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם. היינו בחדרי מלכיהם שרצו. וכאן כתיב ובעמך בשו״א היינו עם מיוחד שומרי ראש פרעה. ומש״ה כתיב בזה המקרא קודם לבכל עבדך. משום דחשיבי יותר. וזה המכה היתירה לא שלטה בכל עמי פרעה אלא בו תחלה ובשומרי ראשו ובעבדיו המה שרי יועציו. והנה ידוע דעות שונות בין מפרשים ראשונים ז״ל אם היו הצפרדעים מין הידוע המשחית הנמצא עוד היום ביאור ונקרא (קראקאדיל) או הוא מין הנמצא ברובי הנהרות וצועקים ומכרכרים. ולפי דברינו שני הפרושים אמת. בכל ארץ מצרים היה מין השני ולא השחיתו. אך בבית פרעה ועמו ועבדיו יצאו מין הראשון מן היאור והיה משחיתים כדכתיב בתהלים ע״ח ישלח בם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם וזה נכלל בלשון יעלו הצפרדעים. היינו המעולים שבצפרדעים:
